<h1>רבינו ירוחם נט"ו אות ח'</h1>
<h2>דף מב.</h2>
ניטלה המר' טרפה כך כתבו המפרשי' כי כל אבר שאם ניקב טרפה כמו כן אם ניטל, זולתי בטחול כמו שתמצא במקומו [אות ט'], וכמו שכתבתי בדיני שחיטה [לקמן מ"ג ע"א] בדי' ניקב הוושט. ויש מין ממיני העוף שאין להם מרה כגון בני יונה ובאותו המין שאין מנהג טבעם להיות בהם מרה כשרה אפילו אין בהם מרה, ובכל מין שנהגו להיות להם מרה אם אין להם מרה טרפה. וה"ה אם יש לה שני מררות טרפה דכל יתר כנטול דמי, וכן כתב בה"ג ונוקבין א' מהן אי שפכי להדדי כשרה דאינה אלא א' ואם לאו שני' הן וטרפה. ולמטה [נ"ח ע"ב] אבאר שני מררות ושנים כבדים. ועוד כת' שאם אין לה מרה שטועמים מקומה בכבד אם הוא מר כשרה שודאי נבלע במקומה. וכתב רבינו אליעזר ואם אינו טועם במקומה בכבד טעם מר כשהוא חי הכבד, יצלנו ואחר כך יטעמנו שאם נבלעה במקומה בתוך הכבד אחר צלייה תתן טעם מר בכבד אח' שיצלה אותו באש.
<h2>דף מג.</h2>
מרה שניקבה טרפ' ואם כבד סותם הנקב כשרה כך פשוט.
<h2>דף מו.</h2>
ניטלה הכבד ולא נשתייר ממנה כלום טרפה ואם נשתייר ממנה כשני זתים כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה שהוא מקום תלייתה ביותרת הכבד הנקרא טרפש כשרה זה פשוט. פירוש וזהו בבהמה גדולה אבל בבהמה דקה ובעוף הכל לפי גודלו וקטנו וכן הסכימו המפרשים והרמב"ם. ואם הזית אינו במקום א' אלא מעט כאן ומעט כאן או ברצועה או מרודד כלומר מרוקע שהוא פחות מרצועה בעיא ולא איפשיטא בגמרא וה"ל ספק טרפה. ועוד פשוט ואם נדלדל הכבד במקום שהוא מחובר ועדין הוא מערה בטרפשין של כבד כשרה. יבש הכבד טרפה שהוא כנטול והוא שנפרך בצפורן כמו שכתבתי בריאה [לקמן מ"ו ע"ב]. ואם נשתייר בלא יובש כזית במקום מרה וכזית במקום שהוא תלוי בו כמו שכתבתי למעלה כשר' דלא גרע מנטול כך כתב בה"ג. ועוד כתב והיכא דעביא ליה כבדא חזינן לריאה (דיהה) [דידה] אי חוורא בעמר גופנא טרפה, ואי סומקא הדרא בריא וכשרה. וזה הטרפות האחרון שכתבתי לא נמצא לשום א' מהגדולים והוא מחודש וגם לא מנו אותו חכמים כלל.
<h2>דף מח.</h2>
התליע הכבד כשרה פשוט. ותולעת הנמצא בו אם אסור או מותר כתבתיו [אות כ"ז] בדיני שרצים ותולעים.
<h2>דף מח:</h2>
מחט שנמצא בכבד, אי קופא לגאו כלומר העב של המחט כלפי הקנה לצד הפנים והחד כנגד חוץ כלומר לצד חלל הבהמה כשרה שאינה יכולה ליכנס דרך חוץ כלומר דרך וושט ובני מעים כיון שהעבה לצד פנים, ואי קופה לבר כלומר לצד חלל הבהמה וחד כנגד פנים טרפה אפילו כלה תחובה בכבד ואינה נראית כלל בחוץ. פירוש ואין הפרש בכל אלו הדינים בין שבא הכבד חתוך או שלם דלא דמי למח' שנמצאת בריאה כמו שכתבתי במקומו שהכבד לא מיטריף בנקב ואין הדבר תלוי אלא אם יכולה ליכנס דרך וושט או לא ולפיכ' החלוק תלוי בין קופא לגאו בין לבר. וכל זה כשהמחט גס אבל בקלוש כלומר כשהמחט דק אפילו קופא לגאו טרפה דחיישינן שמא דרך וושט נכנסה ונקבה בני מעיים ונתחב בכבד ונכנסה דרך העבה לצד פנים לפי שהיתה דקה כך פשוט ומוכח. וכתב הרמב"ן דאין אנו בקיאין באלימתא כלומר במחט העבה ולא בקלישת כלומר במחט הדק ונקטינן לחומרא וטרפה בכלם. ומכל מקום היתה גדולה כגרעינה של תמרה כשרה אי קופא לגאו כמו שכתבתי ופחות מכאן אין בנו כח להתירה וכן כתב הרשב"א.
<h2>דף מט.</h2>
מחט שנמצא בסמפון גדול של כב' כשרה בין קופא לגאו בין קופא לבר ואפילו בקלישתא דאמרינן דרך סמפון נכנס פשוט.
גרעינה שנמצאת במרה כשרה שדרך סמפון הקנה נכנסה ואפילו אינה יכולה לצאת עתה דרך אותו מקום שאנו אומרים שנכנסה דרך שם, ודוקא גרעין של תמרה אבל גרעין של זית מיבזע בזע פשוט ופרש"י מיבזע בזע וה"ל כמחט ומאן דטריף במחט טריף נמי בהא ולעולם לא תלינן שנבלע דרך הקנה. ולפי פירושו לפי הפסק דקיימא לן במחט בריאה דכשרה כשבאת לפנינו שלימה כמו שכתבנו במקומו [לעיל מ"ח ע"ב] וכן בכב' בקופ' לגאו כמו שאכתוב למטה, כמו כן בכאן כשרה אפילו בגרעינה של זית. ושאר המפרשים פירשו דלא דמי למחט ובגרעינה של זית טרפה דמיבזע בזע ושמא נכנס דרך וושט ונקב וחזר ונק' במרה וכן כתבו בתוספות וכן עקר.
וכתבו הפסקנים שאם ניקבה המרה במקום דממשמשא ידא דטבחא שנוכל לתלות שנזק בה בסכין או בכיוצא בו כשרה, כמו שכתבתי בריאה, דתלינן בידא דטבחא וכן כתב הרשב"א בספר תורת הבית.
<h2>דף נו:</h2>
אם הוריק הכבד מחמת שנפלה לאור או אם חיישינן שמא נפלה לאור כתבתיו בדיני העוף [אות כ"א]. ואם אומרים כך בבהמה כתבתיו בדיני הריאה [אות ו'] ובדין בני מעים [אות י'].
<h2>דף נח:</h2>
כבר כתבתי למעלה [מ"ב ע"א] אם נמצאו ב' מררות טרפ' וכן אם נמצאו שני כבדין דכל יתר כנטול דמי כך כתב בעל הלכות גדולו'. ולפי מה שפירש"י דכל יתר כנטול דמי כמו שכתבתי ביתרת רגל [אות י"ח] נראה כי אפילו השני כבדים או השני מררות כל אח' תלוי בפני עצמו וטרפה. ולפי מה שפירש הרמב"ן בכל יתר כנטול דמי דוקא שנמצאו שני כבדים מחוברים בכזית שהוא במקום מרה או במקום חיותא דחשבי' ליה כאלו ניטל ונחתך מאותו מקום וטרפה אבל אם כל א' תלוי בפני עצמו והם ב' כבדים חלוקים או שני מררות כל א' בפני עצמה כשרה, ושם כתבתי כי פרש"י עקר.
<h2>דף צב:</h2>
חלב שעל יותרת הכבד והוא הנקרא לובד והוא כמו בשר שפותחין אותו הטבחים לבדוק כתב הר"ר אליעזר ממיץ שהוא אסור אפילו אחר שניטל הקרום שעליו. והתוספו' הכריעו שנוטל הקרום שעליו מותר, וכן כתב הרא"ש וכן עמא דבר.
<h2>דף קי:</h2>
הכבד בשביל שדמו מרובה צריך הכשר גדול להוציא דמו יותר משאר הבשר זה פשוט בחולין ונחלקו בו הפוסקים. לרש"י לא סגי ליה במליחה כמו שאר בשר כדי לבשלו לפי שיש בו רבוי דם ואף על גב שהוא מותר אם פירש ממנו דם אותו דם אסור ואוסר ורבוי דמו הוא כל כך שאינו פולט כל מה שיש לו לפלוט במליחה ואולי יפלוט אחר כך בקדרה ויחזור ויבלע בתוכו. ורבינו תם פירש דבודאי אם מלחו מותר לבשלו בקדר' כי יפלוט כל כך במליחה כמו אם הבהבו באור כי צלי פולט כמו מליחה, ובשם בה"ג כי שיעור מליחה כשיעור צלייה, אבל מה שהצריכו לעשות הכשר לכבד כשלא מלחו הוא דכיון שדמו מותר כמו כן יהיה מותר אפילו פירש, ואם תאמר שאם פירש אסור שמא בקדרה שאינו בעין מה שפירש מותר ולפיכך קא בעיא בגמרא מה הכשר צריך לבשלו בלא מליחה ע"כ. ורוב הפוסקים הסכימו כי יותר הוא הבהוב ממליחה כאשר אכתוב. ועוד פשוט והכבד אוסרת ואינה נאסרת כלומר הדם שיפלוט בקדרה כשלא הכשירו כראוי יאסור הבשר האחר ואינה נאסרת כלומר לא יחזור מה שפולט ליבלע בתוכו דמתוך שטרוד לפלוט לא יבלע. ונראה לי שאם לא הכשירו בענין שנאסר הבשר שנתבשל עמו שכשמשערים משערין בכל הכבד כיון שאין אנו יודעי' כמה דם יצא ממנו אף על פי שהכבד מותר כמו שכתבתי שאינו נאסר, דומיא דלב שבשלו בלא קריעה שמשערין בכל הלב אף על פי שהלב מותר כמו שכתבתי בדיני הלב [לעיל ק"ט ע"א], ואם בשלו לבדו בקדרה הקדרה אסורה. והרוצה להכשיר הכבד כראוי אם רוצה לבשלו צריך להבהבו באור או לחלטו בחומץ ויצמות הדם בתוכו ולא יפלוט לעולם והחומץ מותר כי לא יצא הדם לחוץ. וכתב הרי"ף ושדרו ממתיבתא והאידנ' אין אנו בקיאי' בחליטה וספק דאורית' לחומרא ואסור לאכל כבד שלוק או מבושל אלא כשצלאו מקודם ע"כ. וכתבו בתו' כי מה שכתב רי"ף דלא שרי למיכל כבדא שליקא או מיבשלא וכו' אינו ר"ל שאסור בדיעבד אם בשלו בלא הבהוב כי כבר אמרנו שאינו נאסר בשביל דמו הפולט אלא ר"ל לכתחלה צריך להבהבו, וכן כתב הרשב"א שאפילו בשלו הרבה מותר הכבד אפילו לא הבהבו ולא מלחו.
<h2>דף קיא.</h2>
ועוד פשוט צריך לחתכו שתי וערב והחתוך למטה כדי שיצא דם הסמפונות. פי' וזה מיירי כשמלחו או כשהבהבו לפי פרת"ם, וזה מיירי לבשלו בקדרה כי לצלי אינו צריך לחותכו אלא צולהו כמו שאר בשר. ויש מהגאונים שכתבו שאפילו לצלי צריך חתוך שתי וערב, והרשב"א כתב שראוי לחוש לדבריהם לכתחלה. ועוד כתב שאם חתכו שתי וערב ומלחו ובשלו עם הבשר מותר בדיעבד שלא אמרו הבהוב אלא לכתחלה וכן הורו רבותינו ע"כ. ונ"ל שזה מיירי בכבד שלם אבל בחתיכה של כבד שיש בכמה מקומות חתיכי סמפונו' לצאת הדם אין צריך חתיכת שתי וערב. וכתב בה"ג הצולה כבד כדי לבשלו צריך לחותכו משום דאזיל דמא ונכנס לסמפונות ואם לא קרעו קורעו לאחר בישולו ומותר ויוצא הדם הנכנס בסמפונות ולא נאמ' שמא חזר ונבלע ע"כ. ולצלות הכבד עם הבשר ולא הכשיר הכבד כמו שכתבתי למעלה [ק"י ע"ב], פי' ואפילו בקריעה, פשוט שתחת הבשר מותר לכתחלה למעלה מן הבשר אסור לכתחלה ומותר בדיעבד, ופרש"י כי זה היה בשפודין שלהם שהיו צולין בתנור של חרס (ופי') [ופי] השפוד למטה אבל בשפודין שלנו שצולין אצל האש אסור לכתחלה לשום אותו בין למעלה בין למטה כי לפעמי' חוזר מה שלמעלה למטה או בהפך, וכן עקר אבל בדיעבד מותר. כתב הרשב"א יראה לי שהדין כן במליחה שאסור למלוח לכתחלה כבד ע"ג בשר כמו שכתבתי בצלי ותחת הבשר מותר עבר ומלח ע"ג בשר מותר ע"כ.
<h2>דף קיא:</h2>
הצולה כבד אסור בידוגי פי' כלי לקבל תחתיו המיחל של כבד, ולא דמי למיחל של בשר צלי שמות' עם מעט מלח כמו שכתבתי בדיני הדם [אות כ"ה] כי דם הבשר יורד למטה וימצא השומן למעלה ויקח השומן וישאר הדם למטה, אבל דם הכבד צף למעלה ויתערב עם השומן ולא יוכל ליקח השומן הנוטף מבלי דם ועל כן אסור פשוט. פי' ואפי' יהיה הכבד עם הבשר בשפוד והכלי מקבל המיחל היוצ' מהכבד ומהבשר אסור. תרנגולת שנצלית עם הכבד שלה הכבד אסור ותרנגולת מותר כי יש בה יותר מס'. ויש מי שהתיר הכבד, וראשון עקר וכן הסכימו רוב הפוסקים.
